תקשורת בריאות וסיכונים

תקשורת בריאות הינה תחום שהתפתח במהירות במהלך 50 השנים האחרונות, כאשר אנשי הבריאות החלו להבין את הצורך הגובר והולך להשתמש בתקשורת אפקטיבית מול הקהל, שהחל להשמיע את קולו, הפך בטוח יותר בעצמו, מודע לזכויותיו וביקורתי יותר ביחס לאופן שבו הוא מטופל על ידי מערכת הבריאות ואנשיה.

עפ"י Barry, חשיבותה של תקשורת בריאות וסיכונים הינה רבה שכן: "במגפת השפעת הבאה, בין אם היא תגיע היום או בעתיד, בין אם הוירוס יהיה מתון או חריף, יהיה החיסון כלי הנשק החשוב ביותר נגד המחלה. התקשורת תהיה הנשק השני בחשיבותו".1 כיום, בעידן הניו-מדיה, נעשה שימוש גובר באמצעי תקשורת המונים כדי להשפיע על עמדות והנהגות ברמת הפרט ועל נורמות חברתיות, ערכים, מנהגים ומדניות ברמת החברה. תקשורת ההמונים מהווה כיום את המקור החשוב ביותר להשגת מידע בנושאי בריאות עבור הציבור הרחב.2,3 סקרים רבים מצביעים על כך שהציבור מגלה עניין רב בסיקור התקשורתי של נושאים אלה.4 ההסתמכות על המדיה גבוהה הן בקרב האוכלוסייה הבריאה, המחפשת מידע שיסייע במניעת מחלות ובשיפור הבריאות, והן בקרב חולים, הפונים לערוצי המדיה כדי לחפש באופן פעיל מידע רלוונטי לבעייתם.5,6 הסתמכות מרובה זו מובילה להשפעות פוטנציאליות של המדיה על אמונות, עמדות והתנהגויות הקשורות לבריאות.7 לדיווח אמין ומדויק בנושאי בריאות יש חשיבות עליונה. סיקור מציאותי ואמין יכול לסייע לציבור בהבנת מידע בריאותי שהוא לעתים קרובות מורכב ולא קל להבנה, ולהפוך את המדיה לסוכן יעיל לשינוי התנהגויות אישיות, להגברת המודעות לסיכונים בריאותיים8 ולאימוץ דפוסי התנהגות מונעת בנושאי בריאות חשובים.9 לעומת זאת, כשהדיווח אינו מדויק ומאוזן, הקהל עלול לקבל רושם מוטעה, שבתורו עלולות להיות לו השלכות בעייתיות על התנהגות בריאות מונעת.10 כמו כן, דיווח כזה עלול להוביל לטיפוח תקוות שווא או פחדים חסרי בסיס11 ולבחירות שגויות של הקהל העלולות לסכן את בריאותו. השימוש בתקשורת לחינוך לבריאות של מטופלים כמו גם אנשי בריאות, מאפשר להם, בין היתר, לספק שירותי בריאות טובים יותר וברמת שביעות רצון גבוהה יותר.

תקשורת סיכונים היא כאמור תחום חדש יחסית ומתפתח בעולם במסגרת תקשורת בריאות וסביבה, הצובר תאוצה בשנים האחרונות. תחום תקשורת הסיכונים מאפשר התייחסות למעגלי חברה, תרבות, בריאות ותקשורת באופן המשפיע ישירות על מדיניות ציבורית. תקשורת סיכונים מתבטאת בצורות רבות, אולם ניתן לחלק אותה באופן כללי לשלוש צורות: care communication (תקשורת טיפול) - תקשורת סיכונים שבה הסכנה והדרך לנהל אותה כבר נקבעו באמצעות מחקר מדעי המקובל ע"י מרבית קהל היעד.  consensus communication (תקשורת קונצנזוס) - תקשורת סיכונים במטרה ליידע ולעודד קבוצות לעבוד יחד, כדי להגיע להחלטה כיצד ינוהל (יימנע או יוקל) הסיכון. crisis communication (תקשורת משבר) - תקשורת סיכונים במצבים קיצוניים וסכנה מיידית, כגון התפרצות מגיפה ממיתה.12

תקשורת סיכונים בנושאי בריאות וסביבה משלבת בתוכה סוגיות מרתקות העוסקות במערכות היחסים בין גופים ממשלתיים, השימוש שהם עושים בתקשורת והאופן שבו הם מציגים סיכונים לקהלי היעד השונים. כמה מהשאלות העיקריות שאיתם התחום מתמודד הן: כיצד ליידע בצורה אפקטיבית את הציבור על מצבי סיכון? מה צריך להיות היחס בין תפיסות הציבור למידע שיקבל? כיצד יש לנסח עבור הציבור מסרים מותאמים לתפיסותיו ולצרכיו? כיצד ליצור יחסי אמון בין הצד המתקשר למתוקשר שיובילו לתהליכים של שיתופי פעולה?

תגובת הציבור לאסונות טבע מושפעת לא רק מהמידע שבידו בנוגע לסיכון,13 אלא גם מהדרך שבה מתוקשר אותו סיכון. עפ"י Rosa (2003), סיכון הוא "מצב או אירוע שבו משהו בעל ערך אנושי (ובכלל זה חיי אדם) נמצא בסיכון ובו התוצאה אינה ידועה".14 עפ"י Boholm (1998), תפיסות סיכון והתגובות אליו מעוצבות על ידי אמיתות וערכים חברתיים ותרבותיים שהופנמו.15 Weinstein (1989) טוען שתפיסת סיכון אינה מושפעת מהמבנה הפסיכולוגי של הפרט בלבד, אלא גם מהבניה חברתית ותרבותית המשקפת ערכים, סמלים, היסטוריה ואידיאולוגיה. הגדרה זו, המגלמת את הקשר בין תפיסת סיכונים והחברה, מדגישה את חשיבות המרכיב החברתי בתקשורת סיכונים, להלכה ולמעשה.16

ישראל, כמו מדינות אחרות, פגיעה לנזקי טבע ולסכנות בריאותיות (כגון שפעת העופות, שפעת החזירים והפוליו), סיכונים סביבתיים הנובעים מזיהום ואסונות טכנולוגיים אחרים, כמו גם האיום המתמשך של הטרור. בעוד שכלים חדשים וטכנולוגיות מתקדמות שיפרו את יכולת החיזוי של מפגעי טבע רבים, עדיין לא ניתן לחזות אירועים אלו באופן ודאי . יתר על כן, מוכנות ותגובה דורשים גם הבנה של ההתנהגות האנושית, בעיקר במצבי חירום, תחום שהפך להיות ידוע כתקשורת סיכונים.

ממשלות וארגוני בריאות נאלצים חדשות לבקרים לתקשר סיכונים לציבור בנושאי בריאות וסביבה. לדוגמה, כאשר מתרחש משבר אפידמי (כגון שפעת החזירים, אבולה); כאשר מושק חיסון חדש ויש לתקשר את בטיחותו בנושאים של קידום בריאות, כגון מניעת נהיגה תחת השפעת אלכוהול, עישון ואכילת מזונות לא בריאים; ובנושאי בריאות הקשורים לסביבה, כגון זיהום אוויר, סיכונים הנובעים מהקמת מתקני קליטת הגז ממאגר תמר ודומיו, בקרבת אזורי מגורים, חומרי הדברה, שינויי אקלים, מזון מהונדס גנטית, כימיקלים במוצרי צריכה והפלרת המים.

אף שארגונים מתקשרים לציבור על בסיס יומי, עדיין לארגונים חסר את הידע התיאורטי והמקצועי של תקשורת סיכונים,17 ולא אחת התוכניות והקמפיינים נכשלים בשל אופן תקשור לקוי. לתקשורת סיכונים שאינה אפקטיבית יש השלכות קיומיות על בריאות הציבור. לדוגמה, העברת מידע אודות חיסון חדש באופן בלתי מלא ושקוף עלולה להוביל לחוסר היענות מצד הציבור להתחסן. במחקר שערכנו על משבר הפוליו בישראל בעקבות גילוי נגיף הפוליו במי הביוב במספר אזורים בארץ, יצא משרד הבריאות בקמפיין נרחב שקרא להורים בכל הארץ לתת לילדים עד גיל תשע את חיסון הפוליו המוחלש (OPV). הקמפיין, שכונה "שתי טיפות" הוכתר על ידי משרד הבריאות כהצלחה מרשימה, כאשר שיעור גבוה של הורים חיסנו את ילדיהם. ואולם, במחקר ממצאי מחקרנו הראו כי למרות שיעור ההתחסנות הגבוה – לראשונה, הורים שאינם מתנגדי חיסונים, ואשר נוהגים לחסן את ילדיהם בהתאם לתוכנית חיסוני השגרה, גילו הפעם היסוס, וחלקם אף סירבו לחסן את ילדיהם. המחקר התבסס על סקר שנערך בקרב כ-200 הורים, ובנוסף, על ניתוח 2,499 דיונים של הורים בבלוגים, פורומים, טוקבקים באתרי חדשות ודפי פייס בוק. מהמחקר עולה שאחד הגורמים המרכזיים להססנות ולסירוב ההורים לחסן, שעלה מתשובותיהם של למעלה משליש מההורים שסירבו או היססו (32%) היה חוסר אמון במערכת הבריאות.18

דוגמאות נוספות להשלכות העלולות להיות לחוסר תקשור אפקטיבי של ארגוני בריאות בתחומי בריאות וסביבה באו לידי ביטוי באסונות טבע כמו אסון סופת ההוריקן קתרינה, כאשר ממשל בוש לא ידע לטפל בצורה יעילה ולקשר את הסיכון,19 וכן בהתפרצות האבולה במדינת עולם שלישי, שחשפה את הפערים בין הרשויות המערביות לאוכלוסיה.20

במעגל תקשורת סיכונים נוכחים כמתווכים אמצעי המדיה. הציבור מסתמך על מקורות מידע מרובים לגבי סיכון, כולל טלוויזיה, רדיו, עיתונים, חברים והאינטרנט, כמו גם אמצעים כגון הודעות טקסט במכשרים הניידים (שהיה אמצעי נפוץ במהלך אסונות הצונאמי האחרונים). לעיתים קרובות, התקשורת פועלת מתוך עיקרון סנסציוני, עם אינטרס ביציקת תוכן או סיכון דרך עדשות פוליטיות ואינטרסים אנושיים, לעתים תוך השמטת גורמי סיכון, מחקרים מעידים כי אמצעי התקשורת מאבדים לעיתים את תפקידם "ככלבי השמירה" של הציבור. ראה דוגמה אחרת של מחקר שערכנו במסגרת אסון הכרמל על אופן תיפקוד התקשורת.21

 

תקשורת סיכונים

"תקשורת סיכונים" היא המונח המתאר את הפצת המידע ותגובות הציבור בהתאם בתנאי אי-וודאות ואיום. זהו תחום חדש יחסית, המתפתח בקצב גובר בשנים האחרונות. תקשורת סיכונים מתמקדת לא רק במהותו של הסיכון עצמו, אלא גם בתגובות הציבור למסרי הסיכון ובהן פחדים, חששות והתנגדויות למסרים עצמם, וכן לארגונים ולמוסדות המנהלים אותם. ההכרעות המתקבלות בתקשורת סיכונים הינן במידה מסוימת תוצרי לוואי של השפעות חברתיות, תרבותיות ופסיכולוגיות.22,23 הצלחתה של תקשורת סיכונים תלויה בצמצום הפער בין הערכת הסיכון של המומחה ובין תפיסות הציבור, כדי ליצור משוב הדדי בין המומחים לציבור.24

תקשורת סיכונים כוללת סוגים רבים של מסרים ותהליכים. היא מערבת מגוון רחב של אנשים כגון הורים, ילדים, אנשי בריאות, רגולטורים, מדענים, חקלאים, תעשיינים, פועלים ועוד. תקשורת סיכונים היא חלק מתחום הידע של הערכת סיכונים ותהליכי ניהול סיכונים. המטרה של תקשורת סיכונים על פי התיאוריה, היא לאחוז בתקשורת דו-כיוונית, שבה מתנהל דיאלוג בין הארגון שמנהל את הסיכון לבין קהל היעד, תוך מאמץ לשלב את הקהל בתהליך קבלת ההחלטות. הקהל מגיב באופנים שונים לסיכונים וביכולתו להתמודד מולם. לעיתים, הציבור אינו מעריך את הסיכון כשם שהמומחים מעריכים אותו. במקרים אחרים, הקהל אינו מודע לסיכון או אפילו אדיש לגביו. בפעמים אחרות, הארגון שמתקשר את הסיכון אינו נתפס כאמין בקרב חלק מהקהל או שהדרך שבה הסיכון מנוהל אינה מקובלת בעיני הקהל. במידה שנוצרת מחלוקת, על הארגון המתקשר לדעת כיצד להתמודד איתה.22

תקשורת סיכונים מתבטאת בצורות רבות, אולם ניתן לחלק אותה באופן כללי לשלוש צורות (תרשים 1): care communication (תקשורת טיפול) - תקשורת סיכונים שבה הסכנה והדרך לנהל אותה כבר נקבעו באמצעות מחקר מדעי המקובל ע"י מרבית קהל היעד. consensus communication (תקשורת קונצנזוס) - תקשורת סיכונים במטרה ליידע ולעודד קבוצות לעבוד יחד, כדי להגיע להחלטה כיצד ינוהל (יימנע או יוקל) הסיכון. crisis communication (תקשורת משבר) - תקשורת סיכונים במצבים קיצוניים וסכנה מיידית, כגון התפרצות מגיפה ממיתה.12

Figure 1

תרשים 1: דוגמאות לסוגים שונים של תקשורת סיכונים

תהליך תקשורת הסיכונים מתחיל בהערכת הסיכונים בנוגע למי או אילו מערכות בריאותיות ייפגעו, כמה מהם ייפגעו, כיצד ועד כמה הם ייפגעו, וכמה זמן תימשך הפגיעה. האינפורמציה המתקבלת מהערכת הסיכונים משמשת את מנהלי הסיכונים בקבלת החלטות לגבי אופן הפעולה בקשר לסיכון. החלטותיהם, ולעתים קרובות התהליך שעל פיו הם החליטו, מתוקשרים לאנשים אשר ייפגעו או העלולים להיפגע מהסיכון, או אלה שיש להם אינטרס בסיכון מסיבות אחרות (לדוגמה, נושאים אתיים). בכל שלב בתהליך מתבצעת הערכה לצורך קביעת ההצלחות והכישלונות בתקשורת הסיכונים. לתקשורת סיכונים פנים רבות, אחד מהם מתייחס למצבי משבר ונקרא "תקשורת משברים".

תקשורת משברים (Crisis communication) היא תקשורת מיוחדת הנבדלת מתקשורת בעיתות שגרה מהסיבות הבאות:

  1. הסיכון אינו תמיד מוכר לציבור, ולעתים אף אינו מוכר במלואו לקהילה המדעית. משום כך, לעיתים יש צורך לפעול לפני שמלוא המידע מונח בפני מקבלי ההחלטות.
  2. המצב נמצא בשינוי מתמיד ואין מנוס מהפעלת אילתור וגמישות. על בעלי התפקידים להיות מוכשרים היטב ומוכנים לתרחישים שונים. בנוסף, היות שלתהליך זה שותפים ארגונים וסוכנויות רבים, נדרש תיאום ללא דופי כדי למנוע כפילויות, חוסר יעילות וחילוקי דעות בין גופים, אשר עלולים להוביל לבלבול ולחרדה של הציבור.25

התנהגות הציבור בשעת משבר מונעת לעתים מגורמים סותרים: הגיון ורגש,26 חיפוש אחר מקורות ביטחון רשמיים, ובה בעת נטייה לחשיבה עצמאית. הדבר מקשה על מתכנני קמפיין ליצור דיאלוג פורה עם הציבור.

תחום נוסף של תקשורת סיכונים הינו תקשורת מגפות דחופה (EID communication).27,28 קיימים מחקרים אמפיריים מעטים בלבד בספרות על תפקידה של תקשורת סיכונים בהתפרצות מגפה 29-31. יתר על כן, חלק נכבד מהספרות המקצועית על התפרצות מגיפות דנה בהפצה החד-סטרית של מידע לציבור על ידי מומחים ותקשורת המונים.29 תקשורת חד-סטרית מסוג זה של סיכונים לציבור על ידי ממשלות בשעת משבר נוגדת את הבנת מהותה של תפיסת סיכונים, שלה היבטים פסיכולוגיים ולא רק מדעיים. חשוב מכך, דפוס זה של תקשורת חד-סטרית הינו מיושן משום שאינו מנצל את החידושים הטכנולוגיים האחרונים ובראשם הרשתות החברתיות, המאפשרות תקשורת דו-סטרית, ואשר הוכיחו את עצמן ככלי בעל עוצמה להידברות עם הציבור. הבנת הארגונים שהדרך להתמודד עם משבר של מגיפה היא מיצוב הציבור חברתית ופסיכולוגית הובילה לשינויים בתפקיד התקשורת בניהול משברים. חלה התקדמות רבה מאז עקרון "המחט התת-עורית", אשר "מזריקה" לציבור את המסר. לדוגמה, מודל 32CERC של המרכז הלאומי האמריקאי לבקרת מחלות (CDC) שם דגש על תקשורת דו-סטרית בין הארגון לציבור. מודל נוסף הראוי לציון הוא מודל ארבעת הערוצים, המתמקד בתקשורת הדדית, הממקמת את הציבור במרכז ורואה בו שותף פעיל ולא מקבל בלבד .33 מיצוב מחדש זה של הציבור כמשתתף פעיל מתאפשר על ידי טכנולוגיות מובייל, בעיקר טלפונים חכמים וכלים מבוססי אינטרנט. למרות שקיים קונצנזוס שתפיסה זו עדכנית ורלבנטית, הרי שבפועל ממשיכה זרימת המידע במדינות רבות להיות חד-סטרית. הקריאה למעורבות הציבור עדיין משקפת תפיסה של הציבור כקהל שיש לערב אותו, ואינה לוקחת בחשבון את הרב-קוליות של הציבור ואת המציאות שבה הדעות והידע של
הציבור "מתחרים" עם אלה של רשויות הבריאות. זאת ועוד, ההבנה כי במאה ה-21 הציבור הוא שותף מלא מחייבת הבנה טובה יותר של הסביבה החברתית והטכנולוגית שבה פועל הציבור.

 

פיתוח תוכנית תקשורת סיכונים

קווי המתאר לפיתוח תוכנית של תקשורת סיכונים כוללים12:

  • מבוא ובו מטרות התוכנית, היקף התוכנית, רקע על הנושא/הסיכון (מהו הסיכון ומי מושפע ממנו), סמכות (תחת איזו סמכות (משפטית או מנדט ארגוני) מתוקשר הסיכון, מטרת מאמצי תקשורת הסיכונים ויעדיים ספציפיים
  • פרופיל הקהל הכולל תיאור האופן בו נאסף המידע על הקהל ומאפייני מפתח שלו
  •  אסטרטגיות של תקשורת הסיכונים
  • אסטרטגיות הערכה
  • לוח זמנים ומשאבים ובו לוח זמנים מפורט שמזהה מטלות ואנשים שאחראים להשלמתם, הערכה תקציבית ומשאבים אחרים לשימוש (ציוד, חדרי ישיבות, וכד')
  • תקשורת פנימית המפרטת כיצד תתועד ההתקדמות ומהם האישורים הנדרשים או שהתקבלו לביצוע התוכנית
  • עמוד חתימות של שמות, תיאורי התפקידים, והחתימות של אנשי מפתח בצוות שמאשרים שהם קראו את התוכנית ומסכימים איתה

 

מקורות

  1. Barry JM. Pandemics: avoiding the mistakes of 1918. Nature.2009;459(7245):324-325.
  2. Bomlitz LJ, Brezis M. Misrepresentation of health risks by mass media. J Public Health (Oxf). 2008;30(2):202-204.
  3. Bubela TM, Caulfield TA. Do the print media "hype" genetic research? A comparison of newspaper stories and peer-reviewed research papers. CMAJ. 2004;170(9):1399-1407.
  4. Taylor H. "Cyberchondriacs" on the rise? Those who go online for healthcare information continues to increase. 2010; http://www.harrisinteractive.com/NewsRoom/HarrisPolls/tabid/447/mid/1508/articleId/448/ctl/ReadCustom%20Default/Default.aspx. Accessed 22.3.2015.
  5. Dutta-Bergman MJ. Developing a profile of consumer intention to seek out additional information beyond a doctor: the role of communicative and motivation variables. Health Commun. 2005;17(1):1-16.
  6. Hinks J, Gosmore J, Jenkins J, Corrigan E. Commentary: Is the internet replacing the local infertility support group. BioNews8.10.2004.
  7. Weimann G, Lev E. Mass-mediated medicine. Isr Med Assoc J. 2006;8(11):757-762.
  8. Schramm W. The nature of communication between humans. In: Schramm W, Roberts DF, eds. The Process and Effects of Mass Communication. Revised ed. ed. Urbana, IL: University of Illinois Press; 1971:3-53.
  9. Yanovitzky I, Blitz CL. Effect of media coverage and physician advice on utilization of breast cancer screening by women 40 years and older. J Health Commun. 2000;5(2):117-134.
  10. Hoffman-Goetz L, MacDonald M. Cancer coverage in mass-circulating Canadian women's magazines. Can J Public Health. 1999;90(1):55-59.
  11. Shuchman M, Wilkes MS. Medical scientists and health news reporting: a case of miscommunication. Ann Intern Med. 1997;126(12):976-982.
  12. Lundgren RE, McMakin AH. Risk Communication: A Handbook for Communicating Environmental, Safety, and Health Risks. Hoboken, NJ: John Wiley & Sons; 2013.
  13. JHSPH. Risk communication strategies for public health preparedness (Trainer: Edmunds, M.). 2011; http://www.jhsph.edu/preparedness/training/online/riskcomm.html. Accessed 8/12/2011, 2011.
  14. Rosa EA. The logical structure of the social amplification of risk framework (SARF): Metatheoretical foundation and policy implications. In: Pidgeon N, Kasperson RE, Slovic P, ds.
  15. The social amplification of risk.Cambridge: Cambridge University Press; 2003:47-49.
  16. Boholm A. Comparative studies of risk perception: a review of twenty years of research. Journal of Risk Research. 1998;1(2):135-163.
  17. Weinstein ND. Optimistic biases about personal risks. Science.1989;246(4935):1232-1233.
  18. Sandman PM. Crisis communication best practices: Some quibbles and additions. Journal of Applied Communication Research. 2006;34(3):257-262.
  19. Gesser-Edelsburg A,Shir-Raz Y, Green MS. Why do parents who usually vaccinate their children hesitate or refuse? General good vs. individual risk. Journal of Risk Research. 2014;Published online: 12 Dec 2014.
  20. Cole TW, Fellows KL.Risk communication failure: A case study of New Orleans and Hurricane Katrina. Southern Communication Journal. 2008;73(3):211-228.
  21. Ratzan SC, Moritsugu KP. Ebola crisis-communication chaos we can avoid. J Health Commun. 2014;19(11):1213-1215.
  22. Gesser-Edelsburg A, Zemach M. From a fiasco to the Supertanker grand finale: Israeli Prime Minister Netanyahu’s crisis communication during the Carmel disaster. Journal of Risk Research. 2012;15(8):967-989.
  23. Sandman P. Four kinds of risk communication. The Synergist (Journal of the American Industrial Hygiene Association). 2003;April: 26-27.
  24. Slovic P. Trust, emotion, sex, politics, and science: surveying the risk-assessment battlefield. Risk Anal. 1999;19(4):689-701.
  25. Fischoff B. A diagnostic for risk communication failers. In: Leiss W, Powell D, eds. Mad Cows and Mother's Milk: The Perils of Poor Risk Communication. 2 ed. Montreal & Kingston: McGill-Queen's University Press; 2004:26-40.
  26. Reynolds B. Crisis and emergency risk communication. Atlanta, GA: Centers for Disease Control and Prevention; 2002.
  27. Slovic P, Finucane M, Peters E, MacGregor D. Risk as analysis and risk as feelings: Some thoughts about affect, reason, risk and rationality. Risk Analysis. 2004;24(2):1-1.
  28. Freimuth V, Linnan H, Potter P. Communicating the threat of emerging infections to the public. Emerging Infectious Diseases. Emerging Infectious Diseases. 2000;6:337-347.
  29. Covello VT. Best Practices in Public Health Risk and Crisis Communication. Journal of Health Communication. 2003;8(sup1):5-8.
  30. Holmes BJ. Communicating about emerging infectious disease: The importance of research. Health, Risk & Society. 2008;10(4):349-360.
  31. Holmes BJ, Henrich N, Hancock S, Lestou V. Communicating with the public during health crises: experts' experiences and opinions. Journal of Risk Research. 2009;12(6):793-807.
  32. Rudd R, Comings J, Hyde J. Leave no one behind: Improving health and risk communication through attention to literacy. J Health Commun. 2003;8:104-115.
  33. Courtney J, Cole G, Reynolds B. How the CDC is meeting the training demands of emergency risk communication. Journal of Health Communication. 2003;8(sup1):128-129.